שיתוק שינה: למה מתעוררים ולא מצליחים לזוז, האם זה מסוכן ומה עושים ברגע עצמו

מה זה שיתוק שינה, ואיך זה מרגיש?

שירות הבריאות הבריטי מגדיר שיתוק שינה כמצב שבו לא מצליחים לזוז או לדבר בזמן ההתעוררות או ההירדמות, ומוסיף שזה יכול להפחיד, אבל לא מזיק (NHS, שיתוק שינה). מתי זה בכל זאת סימן למשהו אחר, פירטנו בהמשך. התסמינים לפי NHS, כלומר מה שאפשר להרגיש בזמן האירוע:

• ערים, אבל בלי יכולת לזוז, לדבר או לפקוח את העיניים.
• כאילו מישהו נמצא בחדר.
• כאילו משהו לוחץ על הגוף ומצמיד אותו למטה.
• פחד.

האקדמיה האמריקאית לרפואת שינה (AASM, שיתוק שינה) מוסיפה שני פרטים מרגיעים: בזמן האירוע ממשיכים לנשום כרגיל, ומודעים לגמרי למה שקורה. זה קורה בזמן ההירדמות או ההתעוררות, נמשך שניות או דקות, וברוב המקרים נגמר מעצמו.

שיתוק שינה מבודד הוא שיתוק שינה בלי סימנים אחרים של נרקולפסיה או של הפרעת שינה אחרת (AASM), ובו עוסקת הכתבה.

מה קורה בגוף: הגוף עדיין ישן, המוח כבר ער

בשלב החלומות בשינה, שנת REM, המוח מרפה את השרירים ומשתק אותם זמנית, כדי שלא נזוז בעקבות החלומות. בשיתוק שינה, הרפיית השרירים הזו קורה בזמן שהמוח ער, בדרך לשינה או ביציאה ממנה (AASM). NHS מסביר את זה במשפט אחד: הגוף במצב שינה, אבל המוח פעיל. על שלבי השינה עצמם כתבנו בכתבה על שינה עמוקה ושינה קלה.

ולמה דקה מרגישה כמו נצח? בזמן השיתוק אנשים לא מעריכים נכון כמה זמן עובר (Jalal 2020), ולכן גם אירוע קצר יכול להרגיש ארוך בהרבה.

הזיות ותחושה שמישהו נמצא בחדר

חלק מהאנשים רואים, שומעים או מרגישים בזמן שיתוק שינה דברים שלא באמת נמצאים שם, ויש מי שחושבים שאדם נוסף נמצא איתם בחדר (AASM). המכון האמריקאי להפרעות נוירולוגיות ולשבץ (NINDS) מתאר הזיות חיות מאוד, דומות לחלום ולפעמים מפחידות, של ראייה, שמיעה או מגע. אלה הזיות בזמן הירדמות או התעוררות (בשפה המקצועית: הזיות היפנגוגיות בהירדמות והזיות היפנופומפיות ביקיצה), וכל שלושת הגופים הרשמיים מתארים אותן כחלק מוכר מהתופעה.

לתחושת הנוכחות הזו, שיש מי שמתארים אותה כדמות בחדר, יש שמות ופירושים שונים בתרבויות ובמסורות רבות. כאן אנחנו מתארים את מה שהמקורות הרפואיים מסבירים על המנגנון. בסקר הגדול ביותר שמצאנו (Rauf ואחרים, 2023), כשביקשו מ-3,474 אנשים שחוו שיתוק שינה לבחור סיבות אפשריות, 63.3% בחרו "משהו במוח" ו-7.1% "משהו על-טבעי". רוב המשתתפים היו מבריטניה, ובמקומות אחרים התשובות עשויות להיות שונות.

כמה זה נפוץ, ולמה המספרים ברשת כל כך שונים?

בדפים בעברית אפשר למצוא כמעט כל מספר, מכמה אחוזים ועד "כמעט כולם". המקור המקיף ביותר שמצאנו הוא סקירה שיטתית של 35 מחקרים ו-36,533 משתתפים (Sharpless ו-Barber‏, 2011), שבדקה כמה חוו שיתוק שינה לפחות פעם אחת בחיים. התשובה תלויה מאוד בקבוצה:

למה המספרים כל כך שונים? לפי החוקרים:

• הקבוצות שונות: סטודנטים ומטופלים הם לא כלל האוכלוסייה.
• ב-68.6% מהמחקרים, השיתוק נמדד לפי דיווח עצמי של המשתתפים.
• המדדים היו שונים, ואי אפשר היה להפריד בין שיתוק שינה לבדו לבין שיתוק שינה שמופיע עם נרקולפסיה או מצבים אחרים.
• השיעור במחקרים השונים נע בין 1.5% ל-100%, וה-100% נמדדו בתת-קבוצה של 5 אנשים בלבד.

מספרים אחרים שאפשר לפגוש: לפי AASM, ההערכות נעות מ-5% ועד 40%, בלי לציין מקור. במאמר על טיפול בשיתוק שינה נכתב שזה פוגע בכ-20% מהאנשים (Jalal 2020), קרוב לשיעור של כל המחקרים יחד, שמערבב סטודנטים ומטופלים. ובסקר של Rauf ואחרים, 52.2% מ-6,881 שענו על שאלון הסינון דיווחו על שיתוק שינה, אבל אלה אנשים שבחרו להצטרף לסקר מקוון שיזם מגזין מדע, ולכן זה לא מדד לשכיחות.

מה אפשר לומר בזהירות: במחקרים על האוכלוסייה הכללית, 7.6% חוו שיתוק שינה לפחות פעם אחת בחיים. זה לא שיעור שנתי ולא שיעור של מי שזה קורה להם באופן קבוע. נתונים מישראל לא מצאנו.

מי מדווחים על זה יותר?

לפי AASM, שיתוק שינה מופיע לראשונה בדרך כלל בגיל ההתבגרות, שכיח יותר בשנות העשרים והשלושים, ויכול להימשך גם בגילים מאוחרים יותר, אצל גברים ונשים. בסקר של Rauf ואחרים, עם 6,811 משתתפים, מי שדיווחו על שיתוק שינה היו צעירים יותר ממי שלא: גיל ממוצע 42.4 לעומת 51.7. נשים דיווחו על כך מעט יותר מגברים (53.0% מהנשים לעומת 48.6% מהגברים), הבדל קטן מאוד. בסקירה של 35 המחקרים, רק 6 בדקו גיל, ואף אחד מהם לא מצא הבדל מובהק. בקיצור: זה קורה למבוגרים בכל גיל, צעירים מדווחים על זה יותר, אם כי לא בכל המחקרים, וההבדלים בין נשים לגברים קטנים או לא עקביים.

למה זה קורה? מה נקשר לשיתוק שינה

NHS כותב במפורש שלא ברור למה זה קורה. מה שיש: דברים שנקשרו לשיתוק שינה, בדרגות ביטחון שונות.

ברשימה של NHS (נקשרו, בלי שהוכח שהם גורמים):

• נדודי שינה.
• שינה לא סדירה, למשל בעבודה במשמרות או בג׳ט לג.
• נרקולפסיה.
• הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD).
• הפרעת חרדה כללית והפרעת פאניקה.
• בני משפחה שחוו שיתוק שינה.

אצל AASM, בניסוח זהיר יותר: חוסר שינה, ולוח זמנים שמשתנה לעתים קרובות. לחץ נפשי עשוי לשחק תפקיד, והתופעה נראית שכיחה יותר בשינה על הגב. היא מונה גם קרוב משפחה שחווה את זה, הפרעה דו-קוטבית, תרופות מסוימות, התכווצויות שרירים ברגליים בשינה, ושינוי בתרופות. אם זה התחיל אחרי שינוי בתרופה, מספרים לרופא/ה, ולא מפסיקים או משנים תרופה לבד.

בסקר הגדול (Rauf 2023), למי שדיווחו על שיתוק שינה לקח יותר זמן להירדם, 31.2 דקות בממוצע לעומת 25.6, והם דיווחו על יותר תסמינים של נדודי שינה. זה סקר, ולכן אי אפשר לדעת מה גורם למה.

גם השיעורים הגבוהים אצל מטופלים פסיכיאטריים ואנשים עם הפרעת פאניקה שבטבלה הם קשר, לא הוכחה לסיבה. NHS כותב שמצבים כמו נדודי שינה או פוסט טראומה עשויים לעורר שיתוק שינה, ו-AASM כותבת שלחץ עשוי לשחק תפקיד, אבל אף מקור לא קובע שלחץ, חרדה או טראומה הם הסיבה.

האם שיתוק שינה מסוכן?

לפי NHS, שיתוק שינה יכול להפחיד, אבל הוא לא מזיק. לפי AASM, הוא לא סיכון רפואי רציני כשלעצמו, ולא מונע מהגוף את השינה שהוא צריך.

המילה החשובה היא "כשלעצמו": AASM מזכירה ששיתוק שינה יכול להיות גם סימן של נרקולפסיה, הפרעת שינה רצינית שצריכה טיפול. ישנוניות כבדה ביום, או חולשת שרירים פתאומית בזמן רגש חזק, הן סיבה לפנות לרופא/ה (כל הסימנים).

אפשר למות משיתוק שינה, או להיחנק? הנשימה ממשיכה כרגיל לאורך האירוע (AASM), גם כשמרגישים שמשהו לוחץ על הגוף (NHS). מה שכן חשוב לדעת: חולשה או חוסר תחושה פתאומיים בצד אחד של הגוף, צד אחד של הפנים שצונח, או דיבור משובש, בזמן ערות מלאה, הם לא שיתוק שינה. מחייגים מיד 101 למד״א, גם אם זה חולף (ההבדל).

הפחד עצמו אמיתי. בסקר של Rauf ואחרים, 76.0% ממי שחוו שיתוק שינה ודירגו את הפחד דיווחו על פחד משמעותי, ברמה בינונית ומעלה, ו-27.6% עמדו בהגדרה של שיתוק שינה חוזר ומפחיד. החוקרים מסכמים שרק מיעוט דיווחו על מצוקה או על פגיעה משמעותית בתפקוד. פחד ללכת לישון הוא סיבה טובה לדבר עם רופא/ה, גם בלי סימן אחר.

איך יוצאים משיתוק שינה? מה אנשים מדווחים שעוזר ברגע עצמו

חשוב לדעת מראש: עדיין אין דרך שהוכחה קלינית לצאת משיתוק שינה (Rauf 2023). יש הנחיות כלליות, דיווחים של אנשים על עצמם, וניסוי פיילוט קטן אחד (בהמשך).

לפי AASM, האירוע נגמר בדרך כלל מעצמו. מגע או קול של מישהו אחר יכולים לסיים אותו, וכך גם מאמץ חזק לזוז. בסקר של Rauf ואחרים, 1,694 אנשים כתבו במילים שלהם מה הם עושים בזמן שיתוק שינה, והעריכו בעצמם באיזה אחוז מהפעמים זה עובד להם. בטבלה, הדרך הראשונה שכל אחד כתב:

איך לקרוא את זה: אלה הערכות עצמיות בלי קבוצת השוואה. ההערכה להזזת בהונות, למשל, היא ממוצע של 69 אנשים, לא תוצאה של ניסוי.

מה אפשר לנסות, לפי הדיווחים האלה ולפי AASM:

1. מזכירים לעצמם שזה שיתוק שינה, שהוא עובר, ושהנשימה ממשיכה.
2. במקום להיאבק בכל הגוף, מנסים להזיז חלק קטן: בוהן, כף רגל או אצבע. בסקר, תנועה קטנה כזו דורגה גבוה יותר מניסיון כללי לזוז.
3. שמים לב לנשימה כמו שהיא, בלי לעצור אותה ובלי להאיץ אותה.
4. מי שישנים ליד בן או בת זוג יכולים לסכם איתם מראש: אם נראה שזה קורה, מגע עדין או כמה מילים בקול רגיל.

מה לא עושים: לא עוצרים את הנשימה ולא מנסים לזרוק את הגוף מהמיטה. העצות האלה מופיעות ברשת, ואף אחד מהמקורות שלנו לא ממליץ עליהן.

ואחרי שזה עובר

כשהאירוע נגמר, אפשר לזוז, לשתות מים ולחזור לישון כשמרגישים מוכנים. מה עושים כשהשינה לא חוזרת, פירטנו בכתבה על יקיצות באמצע הלילה. מי שרוצים להרגיע את הנשימה יכולים לנסות נשימה איטית, כמו נשימת 4-7-8. זו דרך להירגע אחרי שזה עובר, לא טיפול בשיתוק שינה: בניסוי הפיילוט שמתואר בהמשך, אצל 4 אנשים עם נרקולפסיה שהתחילו עם פחות אירועים, תרגיל נשימה עמוקה לא הפחית את מספר הימים עם שיתוק שינה (הפירוט).

איך להפסיק שיתוק שינה, או לפחות להפחית אותו? מה ידוע, לפי חוזק הראיות

יש המלצות סבירות, אבל מעט מאוד ראיות לטיפול בשיתוק שינה. כך זה נראה, לפי סוג הראיות:

הרגלי שינה: ההמלצה הרשמית

NHS כותב שאולי אפשר למנוע שיתוק שינה בשינוי הרגלי השינה, וממליץ:

• לישון 7 עד 9 שעות ביממה, באופן קבוע.
• ללכת לישון ולקום בערך באותן שעות (שעות שינה קבועות מתחילות בשגרת ערב).
• לעשות פעילות גופנית באופן קבוע, אבל לא בשעה שלפני השינה.
• לא לאכול ארוחה גדולה, לא לעשן ולא לשתות אלכוהול או קפאין זמן קצר לפני השינה.
• לא לישון על הגב.

על התנוחה: NHS ממליץ לא לישון על הגב, ו-AASM כותבת רק שזה נראה שכיח יותר בשינה על הגב. לכן הניסוח שלנו: שינה על הצד עשויה לעזור.

מה אנשים מדווחים: בסקר של Rauf ואחרים, 839 אנשים תיארו מה הם עושים כדי למנוע אירועים. בין הדרכים הבולטות: הימנעות משינה על הגב (117 אנשים, 78.28% בהערכה עצמית), שינה סדירה (43, 79.95%) והימנעות מתנומות ביום (40, 87.98%; על שנת צהריים ושנת הלילה כתבנו בנפרד). גם כאן מדובר בהערכות של האנשים עצמם.

ניסוי הפיילוט היחיד: מדיטציה והרפיה, מול נשימה עמוקה

הניסוי היחיד שמצאנו עם קבוצת השוואה (Jalal ואחרים, 2020) נערך על 10 אנשים עם נרקולפסיה, בגיל ממוצע של 27.8. שישה למדו שיטה בשם MR, מדיטציה והרפיה, שמפעילים בזמן האירוע בארבעה שלבים: פירוש מחדש של מה שקורה, ריחוק נפשי ורגשי, מדיטציה של קשב ממוקד פנימה והרפיית שרירים. ארבעה אחרים עשו תרגיל של נשימה עמוקה, כקבוצת השוואה.

אחרי 8 שבועות, בקבוצת MR מספר הימים עם שיתוק שינה בחודש ירד מ-11.00 ל-5.50, ירידה של 50%, ומספר האירועים ירד מ-14.00 ל-6.50, ירידה של 54%. בקבוצת הנשימה העמוקה לא היה שינוי: 4.25 ימים בחודש בהתחלה, ו-4.50 בסוף.

הסייגים, ויש הרבה: 10 משתתפים, כולם עם נרקולפסיה, ולא אנשים שיש להם רק שיתוק שינה. בקבוצת MR, הפחד בזמן האירוע ומשך האירוע כפי שהמשתתפים חוו אותו לא השתנו. החלוקה לקבוצות לא הייתה אקראית, והמשתתפים ידעו איזה טיפול הם מקבלים. קבוצת MR התחילה עם הרבה יותר אירועים, והחוקרים כותבים שאי אפשר לשלול שזה מה שהסביר את היתרון שלה. הם מגדירים את התוצאה כראשונית, עד שתאושר בניסויים אקראיים.

מה זה אומר על תרגילי נשימה: אין בסיס לומר שנשימה עמוקה מונעת שיתוק שינה. גם אין בסיס לומר שהיא לא עוזרת אף פעם: בקבוצה היו 4 אנשים, והיא התחילה עם פחות אירועים.

טיפול שיחתי ותרופות, דרך הרופא/ה

AASM כותבת שטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) לחרדה וללחץ עשוי לעזור. נכתבה גם תוכנית CBT ייעודית לשיתוק שינה, אבל החוקרים של הסקר הגדול כותבים שהראיות דלות.

מומחה לשינה יכול לשקול אפשרויות טיפול: לפי NHS, הפניה ל-CBT, ולפעמים תרופה שמשמשת בדרך כלל לטיפול בדיכאון, במינון נמוך יותר. החוקרים של ניסוי הפיילוט כותבים שרק מעט מטופלים מגיעים למצב חמור מספיק לשימוש כזה. לא מתחילים, לא מפסיקים ולא משנים תרופה בלי הרופא/ה.

השורה התחתונה: החוקרים של ניסוי הפיילוט כתבו בשנת 2020 שעד אז לא פורסמו ניסויים קליניים או נתוני תוצאות על טיפול בשיתוק שינה. ככל הידוע לנו, גם מאז לא פורסם ניסוי אקראי מבוקר בנושא. AASM כותבת שכשאין הפרעה אחרת, אפשרויות הטיפול מעטות, ולעתים קרובות לא צריך טיפול בכלל.

מה זה היה? שיתוק שינה, או משהו אחר

NINDS מסביר ששיתוק שינה דומה לקטפלקסיה, אבל קורה בקצוות של השינה. כך מבדילים, בשורה אחת לכל תופעה:

מתי זה סימן למשהו אחר, ומתי פונים לרופא/ה?

בדרך כלל לא צריך עזרה רפואית, אלא אם זה פוגע בבריאות הנפשית או בשינה (NHS). מתי כן פונים:

מסקנה שלנו, ולא אבחנה: שיתוק שינה בלי הסימנים האלה הוא הצורה השכיחה. AASM מתארת שיתוק שינה חוזר, בלי הפרעה אחרת, כשכיח למדי, וברוב המקרים הוא לא פוגע בשינה או בבריאות הכללית.

הדרך בישראל, לפי ההבנה שלנו: מתחילים אצל רופא/ת המשפחה בקופת החולים, ואם צריך, מקבלים הפניה למרפאת שינה או למעבדת שינה. את פרטי ההפניה כדאי לברר בקופה. לפי NINDS, אבחון של נרקולפסיה דורש שתי בדיקות במרפאה להפרעות שינה: בדיקת שינה של לילה, ובדיקה של הנטייה להירדם ביום (MSLT).

מה כדאי לספר לרופא/ה, ומה להביא, לפי AASM:

• מתי זה התחיל, כמה פעמים זה קורה, וכמה זמן כל אירוע נמשך.
• מחלות קודמות, ותרופות או חומרים אחרים שלוקחים עכשיו או לקחו בעבר.
• הפרעות שינה אחרות, ובני משפחה עם בעיות שינה.
• יומן שינה של שבועיים (NINDS: שבוע עד שבועיים).

לתמיכה רגשית, גם כשהפחד לא מרפה במשך היום: ער״ן, עזרה ראשונה נפשית, בטלפון 1201.

מה כתוב ברשת על שיתוק שינה, ומה ידוע

טענות שחוזרות בדפים בעברית, מול מה שאומרים המקורות שלנו:

שאלות נפוצות

עוד באתר

• למה מתעוררים באמצע הלילה, ואיך חוזרים לישון
• שינה עמוקה ושינה קלה: כמה צריך, מה תקין, ומה זה "ליבה" בשעון
• עייפים אבל לא נרדמים: למה הגוף גמור והראש ער
• שגרת ערב לפני השינה: מה עושים בשעה שלפני המיטה, בגרסה של 10, 30 או 60 דקות
• נשימת 4-7-8: איך עושים נכון, והאם היא עוזרת להירדם
• שנת צהריים (שנ״צ): כמה זמן לישון, עד איזו שעה, האם זה בריא, ומה עם שבת